רבות מאיתנו חוות דחף לסוכר דווקא ברגעים של סטרס, עייפות או ריק רגשי. מאמר זה מסביר את הקשר הפיזיולוגי בין הורמונים כמו קורטיזול, אינסולין ולפטין לבין תשוקה למתוק, ומציע דרך עדינה ובריאה לשחרר את המעגל
כשסוכר הוא הרגל רגשי: להבין את המעגל ולצאת ממנו בעדינות
את חוזרת הביתה בסוף היום, אולי אחרי שעות ארוכות של עבודה, ריצות, משימות ואנשים. את עייפה, אולי קצת חסרת סבלנות, והגוף שלך מבקש משהו קטן. את לא באמת רעבה, אבל היד מושכת אותך למשהו מתוק. לפעמים זו קוביית שוקולד, לפעמים כפית דבש או עוגייה שהשארת "רק ליתר ביטחון". לא פעם את אומרת לעצמך – "אני יודעת שזה לא מה שאני צריכה עכשיו", אבל את בכל זאת ניגשת. מה שמנחם אותך באותו רגע לא תמיד מספק אותך באמת, ואת נשארת עם התחושה שמשהו עמוק יותר מתרחש. וזה נכון – משהו עמוק כן מתרחש.
החשק למתוק הוא לא בעיה – הוא סימן
כשאת חווה סטרס, הגוף שלך משחרר קורטיזול – הורמון הסטרס שמכין אותך להתמודדות. הוא מגביר את הדופק, מעורר את מערכת העצבים, וגורם לגוף לחפש מקורות אנרגיה זמינים. בדיוק כאן נכנסים לתמונה המתוקים. הסוכר שאת מרגישה צורך עז אליו, הוא הדרך הכי מהירה של הגוף שלך להשיג שקט זמני. את לא חלשה, ואת לא מפונקת. את מגיבה למצב שבו הגוף שלך מרגיש דרוך, ולא יודע מתי תגיע ההקלה.
ואז האינסולין נכנס לפעולה ואת שוב עייפה
כשהסוכר בדם קופץ, הגוף מפריש אינסולין כדי להוריד אותו. אבל אם את אוכלת מתוק לעיתים קרובות, במיוחד בזמנים של עייפות ולחץ, רמות האינסולין עלולות להישאר גבוהות מדי. זה גורם לעייפות, לשינויים במצב הרוח, ולתחושת רעב חוזרת, גם כשאין צורך אמיתי. זו לא תחושת רעב אמיתית – זו מערכת הורמונלית שלא מצליחה להתייצב. ככל שזה קורה יותר, את עלולה להרגיש תקועה בלולאה: מותשת → מחפשת מתוק → עייפה עוד יותר → חוזרת למתוק.
אבל יש הורמון נוסף שעובד מאחורי הקלעים ואת כנראה לא מכירה אותו
לפטין הוא הורמון השובע. הוא מופרש מתאים שומניים בגוף שלך, ותפקידו לשלוח למוח שלך מסר: אכלתי, אני שבעה, אפשר לעצור. כשמערכת הלפטין עובדת טוב – את מרגישה תחושת סיום טבעית אחרי ארוחה. אבל אצל הרבה נשים, במיוחד כאלו שמתמודדות עם סטרס כרוני, חוסר שינה, או תזונה לא סדירה – מתפתחת עמידות ללפטין. זה אומר שההורמון מופרש כרגיל, אבל המוח שלך כבר לא מגיב אליו. את ממשיכה לאכול, לא כי את לא יודעת לעצור, אלא כי הגוף שלך כבר לא מרגיש שעברת את קו השובע.
הקשר בין קורטיזול, אינסולין ולפטין ומה זה עושה לך
כשהקורטיזול נשאר גבוה לאורך זמן, הוא משפיע לרעה גם על האינסולין וגם על הלפטין. הגוף שלך מנסה להילחם בכל הכיוונים: להרגיע את הסטרס, לאזן את הסוכר, ולשדר שובע. אבל אם המערכות הללו מותשות, או שפעולתן נפגעה – את עלולה להרגיש כאילו אין לך שליטה. את רעבה גם כשאת אוכלת, עייפה גם כשישנת, ולפעמים נמשכת למתוק אפילו כשאת יודעת שהוא לא התשובה. כל זה לא אומר שמשהו בך לא בסדר – זה רק אומר שהמערכת שלך מבקשת עזרה.
אז מה את יכולה לעשות כבר עכשיו
הדבר הכי חשוב הוא להפסיק להילחם בעצמך. הסוכר שאת מחפשת הוא מסר, לא טעות. במקום להגיב באוטומט, נסי לשים לב מה באמת מתעורר בך: האם את רעבה, או אולי עייפה? האם את לחוצה, או פשוט זקוקה לרגע של שקט? ברגע שאת עוצרת, שואלת, ומקשיבה – את יוצרת מרחב בחירה. את לא תמיד תבחרי אחרת, וזה בסדר. עצם ההשהיה היא התחלה.
כדי לתמוך במערכת שלך, אפשר להתחיל מדברים קטנים: לישון חצי שעה יותר בלילה. להוסיף חלבון לכל ארוחה, גם אם זה רק ביצה או חופן אגוזים. להאט קצת את הקצב בצהריים, לאכול בלי מסך, לנשום רגע לפני שאת פותחת את הארון. הגוף שלך צריך זמן כדי לזכור איך מרגיש שובע אמיתי, ואיך נראית אנרגיה יציבה.
את לא צריכה להפסיק לאכול מתוק, את רק מוזמנת להפסיק לראות בזה כישלון
המתוק לא חייב להיעלם מהחיים שלך. להפך – הוא יכול להיות חלק מהם, אבל לא לנהל אותם. ככל שאת בוחרת מתוך מודעות, את מחזירה לעצמך את התחושה שיש לך בחירה. וכשאת יודעת שסוכר הוא רק אחד ממקורות הנחמה שלך – את כבר לא תלויה בו. את מחזירה לעצמך את התחושה שהגוף שלך הוא לא אויב – אלא מערכת שדורשת הקשבה, סבלנות וחמלה.
