את מתעוררת לבוקר חדש ואת כבר עייפה
עוד לפני הקפה, הראש שלך כבר מלא. מחשבות מתנגשות, רעש פנימי שלא נותן מנוחה, עוד לפני שהיום התחיל. משימות לזכור, קצב לעמוד בו, אנרגיה לשדר כלפי חוץ – גם כשבפנים את רק רוצה לנשום. את מתארגנת, מתפקדת, מספיקה. את בתוך תנועה מתמדת. אבל איפשהו בפנים – לא באמת התחלת את היום. יש ימים שבהם את אומרת "אין לי זמן לנשום" – ולא כקלישאה. את באמת לא נושמת. הנשימה רדודה, הכתפיים תפוסות, הלב דופק מהר גם כששקט. את ממשיכה כרגיל, אבל עמוק בפנים את יודעת – זה לא נורמלי. זה הפך לשגרה, ולא נשאר לך מקום לשאול איך אמורה להיראות מציאות אחרת.
את לא רגישה מדי, את פשוט חיה בסטרס יומיומי
הגוף שלך לא מקולקל. הוא פשוט לא בנוי ללחץ יומיומי מתמשך. את מפרישה קורטיזול שוב ושוב – וזה אמור להיות הורמון חירום, לא שגרה. בהתחלה הוא עוזר: דריכות, ריכוז, אנרגיה. אבל כשזה לא נפסק, מתחילה שחיקה. עייפות שגם אחרי שינה לא נעלמת, רעב בלי סיבה, דריכות תמידית שמרגישה כמו אזעקה שקטה. הלחץ סביבך לא רק רגשי – הוא סביבתי, חברתי, ביטחוני, כלכלי. גם כשאין אירוע ספציפי, הגוף שלך מגיב לסביבה עמוסת גירויים ולחוסר ודאות תמידי. הקורטיזול עולה, מערכת העיכול מאטה, ההורמונים הנשיים יוצאים מאיזון. את מרגישה את זה בכל מקום – שינה, מחזור, עור, מצב רוח, חשק מיני, נשימה.
כשסטרס מתמשך פוגש את הגוף הנשי – התובנות שיכולות לשנות את הכול
עלייה במשקל, במיוחד בבטן, היא תגובה נפוצה ללחץ מתמשך. לא כי את אוכלת יותר – לפעמים את אפילו בקושי אוכלת. הגוף שלך פשוט עובר למצב חירום. הוא אוגר שומן כדי לשרוד. הוא לא מבין שאת רק במשרד או עם הילדים – מבחינתו את במלחמה. והוא מגיב בהתאם, גם כשאת מנסה רק לעבור עוד יום. עצירה היא לא מותרות – היא תנאי לחיים בריאים. והעזרה שאת מבקשת? זו לא חולשה. זו חוכמה. הגוף שלך צריך רשות לעצור, לנוח, לשחרר. בין אם זו נשימה, תוסף, חיבוק, שינה או רק כוס תה – זו בחירה אמיצה. לבחור בעצמך זה לא לוותר, זו הדרך היחידה להחזיק מעמד בלי להישבר.
המחיר הסמוי של מתח נפשי: הורמונים, שינה, חשק, נשימה
יכול להיות שזה רק הרגע שבו את נושמת עמוק. אולי זה להניח את הטלפון מוקדם יותר. אולי לבחור תוסף שיחזיר לך את הרוגע. אולי סתם להקשיב לגוף שלך רגע אחד. את לא צריכה מהפך. רק תנועה קטנה פנימה. משהו שיזכיר לך שהמערכת שלך צריכה שקט – בדיוק כמו אוויר לנשימה. את לא תקלה. את מגיבה בצורה הכי טבעית למה שהחיים האלה דורשים ממך. מה שאת מרגישה הוא עדות לכך שאת חיה בגוף שמבקש חמלה. תני לו את זה. לא בבת אחת, לא לגמרי. רק טיפה. מספיק בשביל לאותת לעצמך – מותר לך לנוח.
