את עם עגלה ביד אחת, תיק ביד שנייה, הראש מלא. פתאום הוא מבקש חטיף. את עונה ברוגע – לא עכשיו. ושנייה אחר כך את כבר עומדת באמצע הסופר, והוא צורח, משתטח, בועט. מבטים ננעצים בך מכל כיוון, ואת מרגישה שהאדמה רועדת. הזיעה עולה, הפחד מציף, ואת לא בטוחה אם לבכות או לברוח. בתוך רגע אחד – כל הביטחון מתנדף. זה לא רק הרעש. זו התחושה שאת לבד בזה. ואולי עשית משהו לא נכון.
התפרצויות זעם בגיל הרך זה לא חינוך גרוע – זו סערה רגשית שהם לא יודעים להכיל
הוא לא עושה לך דווקא. הוא לא מנסה להשפיל אותך או לבחון גבולות. הוא פשוט מוצף. המוח שלו עדיין לא יודע לווסת רגשות בעוצמות האלה. הוא יודע מה הוא רוצה, אבל לא מבין למה לא. אין לו מילים, אין לו כלים, אין לו פרופורציה. מה שיש לו זה תחושת תסכול שמציפה אותו מבפנים החוצה – בגוף, בצעקות, בבכי שאת מרגישה בתוך העצמות.
את לא צריכה "להרגיע" – את רק צריכה להישאר
הרגעים האלה לא דורשים פתרון. הם דורשים נוכחות. כשהוא מתפרק, הוא לא מחפש שליטה – הוא מחפש מישהו שיחזיק את הכאב הזה איתו. כשאת כורעת לגובה שלו ואומרת לו בשקט שאת כאן, שאת רואה אותו, שאת לא עוזבת – את מלמדת אותו משהו גדול. לא על משמעת. על קשר. על זה שגם כשקשה, אפשר להרגיש, לבכות, לכעוס – ולא להיות לבד.
לגדל את היכולת הרגשית שלהם
את לא מחנכת ברגע הזה. את בונה. את שותלת בתוכו תחושת ביטחון שאומרת – גם כשאני לא נעים, גם כשאני לא בשליטה, מישהו נשאר איתי. ככל שתמשיכי לפגוש אותו שם – לא בכעס, לא באיום, לא באשמה – כך תגדלי ילד שלומד לווסת את עצמו לא מתוך פחד, אלא מתוך קירבה. את עוזרת לו להבין שהוא יכול לעבור סערות בלי להתרסק. והוא לומד את זה קודם כל ממך.
מה את יכולה לעשות כשזה קורה שוב?
לפני הכול – את נושמת. רגע אחד לעצמך. ואז את כורעת אליו, שומרת על קשר עין, מדברת בשקט. לא משכנעת, לא מסבירה יותר מדי. רק מבהירה – את איתו. אם הוא משתולל פיזית – את מגינה עליו מבלי להיבהל. אם הוא בוכה – את לא משתיקה אותו. את מאפשרת לו לשחרר. אחר כך, כשנרגע, את יכולה לדבר. בקצרה, בגובה העיניים. לחבר בין מה שהוא הרגיש לבין מה שקרה. לעזור לו להבין שמה שעבר עליו – עבר. ושאת עדיין כאן.
הרגע הזה נראה סוער – אבל הוא גם רגע של חיבור
יכול להיות שזו לא הפעם האחרונה. אבל אולי בפעם הבאה את תרגישי אחרת. אולי משהו בתוכך יזוז. אולי תרגישי פחות אשמה, פחות בודדה, יותר בטוחה בעצמך. כי זה לא על כמה מהר הוא מפסיק לצעוק. זה על כמה עמוק את מצליחה להישאר איתו, גם כשקשה. זה על היכולת שלך לא לוותר – לא על הגבול, אלא על החיבור.
